רשלנות רפואית



תביעה כזו מתנהלת על פי פקודת הנזיקין והיא מבוססת על הוכחת רשלנות, סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע את קיומה של חובת הזהירות החלה על כל אדם, תוך התייחסות ספציפית לחובת הזהירות של אנשי מקצוע, בענייננו אנשי רפואה, ובסעיף 36 מגולם מבחן הצפיות.

לעוולת הרשלנות 3 מרכיבים: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק; הפרת החובה; ונזק שנגרם עקב הפרת חובת הזהירות, דהיינו עם קשר סיבתי להפרה.
על מנת שתקום למטופל עילת תביעה בגין רשלנות יש צורך בהתקיימות של שלושת היסודות במצטבר ואז יהיה ניתן לקבוע קיומה של עוולת הרשלנות אך ורק במקרה בו מתקיימים שלושת היסודות במצטבר ניתן לקבוע קיומה של עוולת הרשלנות.


להלן שלושת היסודות:

התרשלות- בכדי להוכיח התרשלות יש להוכיח כי הטיפול הרפואי שניתן בוצע באופן רשלני.  במרבית המקרים יש להוכיח יסוד זה על ידי חוות דעת רפואית של מומחה בתחום הרלוונטי, המומחה בחוות דעתו יקבע את קיומה של הרשלנות. ייתכן כי המומחה ייחקר בגין חוו"ד בבית המשפט.

הקשר הסיבתי- ביסוד זה יש להוכיח  כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לבין הנזק שנגרם.  נדרש להוכיח כי כל הנזק שנגרם הינו תוצאה ישירה של הטיפול הרשלני ולא של סיבוכים אחרים אשר אינם קשורים לטיפול.

לעיתים הטיפול הרשלני הינו הגורם היחיד לנזק, אך פעמים רבות הוא רק מחמיר נזק קיים, שאז זכאי המטופל לפיצוי אך ורק בגין ההחמרה שהתווספה כתוצאה מההתרשלות ולא בגין מלוא הנזק. כמו כן יש לציין כי ייתכנו מקרים מסוימים כי יוכר קשר סיבתי חלקי ובהתאם לכך תוטל החבות על המעוול.
קשר סיבתי משפטי - נשאלת השאלה האם לשם קיבעת רשלנות חלה על הרופא חובה לצפות את הנזק הספציפי שהתרחש, או די בכך שיצפה נזק כלשהו עקב רשלנותו.

הנזק- גם בגין ראש נזק זה עלינו להיזקק לחוות דעת מומחה שיקבע את שיעור הנזק. יש להבחין בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית והתפקודית מוערך שוויי הפיצוי לניזוק.


לסיכום, בכדי שתקום עילת תביעה בגין רשלנות רפואית יש לעמוד בשלושת יסודות עוולת הרשלנות המפורטים לעיל.

עם זאת במרוצות השנים קמה עילה נוספת והיא הסכמה מדעת של המטופל בגין הטיפול הרפואי אותו הוא עתיד לקבל זכות הפרט לאוטונומיה: ההגנה על זכות מטופל להגנה על גופו וכבודו נגזרת מזכות הפרט לאוטונומיה, אשר מוצאת ביטויה בח"י כבוד האדם וחירותו. זכותו של החולה לקבל מידע על טיפול רפואי אותו קיבל במוסד רפואי נגזרת מזכותו של אדם לאוטונומיה.
בהלכת "דעקא" נקבע כי יש לספק למטופל "מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו,על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל האלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול,  האמור זאת באופן שיהיה בידי המטופל מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי הסכמה לניתוח או לטיפול רפואי. החתמת המטופל על טופס הסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של הסכמה מדעת".

לא אחת ניתן לראות שמטופלים לקראת ניתוח או פרוצדורה רפואית לא מקבלים הסבר או שמקבלים הסבר רק לאחר גרימת הנזק בין אם כתוצאה מהרשלנות ובין אם לא, ואז מתברר כי המטופל כלל לא היה מודע לסיכונים  ולסיבוכים הכרוכים ושכן אם היה מודע להם מלכתחילה ספק אם היה מבצעים את הטיפול.